סקי באוסטריה

יותר ויותר אנשים במדינתנו המדברית אורזים את עצמם כל שנה ויוצאים לחופשת סקי. חופשה, תגידו, זו עבודה קשה, וקר כל כך, מי צריך את זה בכלל. אבל כמעט כל מי שהתנסה פעם אחת ירצה לחזור שוב ושוב אל המדרונות הלבנים.
אז אולי בכל זאת יש בזה משהו.
אז מה זה הטירוף הזה? קשה מאד להסביר למי שטרם התנסה. יש משהו קסום בלבן הזה שעוטף אותך מכל הכיוונים, ואתה מתנתק מכל דאגות העולם ונמצא בעולם משלך.
הטירוף מתחיל כבר בשדה התעופה בן גוריון, בטיסות ליעדי הסקי. מרבית הנוסעים עטויים מעילי סקי צבעוניים, המקצוענים שבחבורה עם מגלשיים על העגלה, וההתרגשות מתחילה לצבור תאוצה. כולם מדברים על החופשות הקודמות וזו שתהיה, משווים, מקבלים טיפים האחד מהשני.
מחלון המטוס, אם התמזל מזלכם ומזג האויר בהיר, מתחילים לראות את הרכסים המושלגים של אירופה. תחילה הנמוכים יותר, אלו של ארצות הבלקן, ולבסוף רכסי האלפים, בהם בדרך כלל גם העמקים צבועים לבן. הלבן מתחיל לחלחל לוורידים (רק לבן חוקי, כמובן). אם היה מצנח היינו קופצים עכשיו.

מתקרבים ללבן

נוחתים. גם כאן שדה התעופה מלא בגולשים. מישהו בכלל נשאר בבית?
מתחילים בנסיעה, בהדרגה הנוף מתחלף והופך יותר ויותר לבן. השדות, משטחים עצומים של לבן, העצים מעוטרים לבן, גגות הבתים מכוסים בשכבת שלג עבה ומהארובות עולה עשן. הרכסים המושלגים מתגלים מולכם ואתם כבר רוצים כל כך לגעת. ההתרגשות עולה לגבהים חדשים.
בעיירות הסקי, הרחובות מלאים צעירים ומבוגרים, כולם במכנסי סקי ומעילים אופנתיים בשלל צבעים, חגיגה לעיניים ותחושת קרנבל באויר. הכובעים על הראשים, כמה שיותר משוגע יותר טוב. מגלשיים על הכתף, מדדים עם נעלי הסקי הכבדות בשלג. מההרים יורדים בגלישה עשרות גולשים על הרקע הלבן, באלגנטיות וקלילות מרשימות. אוף, כמה שאתם רוצים כבר להיות שם.
החדר במלון נעים וחם, ריהוט מעץ, וילונות פרחוניים. הלוואי שאצלי בבית, בישראל החמה, היה כל כך חם. המארחים כל כך אדיבים, כאילו רק לנו הם חיכו. זה מחמם גם את הלב.
כוס שוקו חם, שטרודל תפוחים, ויאללה למיטה ולפוך החם. מחר מצפה לנו היום הגדול. שרק לא נהיה עייפים, שרק לא נפשל.

גג העולם
סוף סוף הגיע הבוקר המיוחל. יושבים בגונדולה, העמק מתרחק, ההרים ממול, כמה שזה יפה. אנחנו על גג העולם, מסביבנו אין סוף פסגות צבועות לבן עד קו האופק. הגונדולות פורקות עשרות גולשים. הנשימה נעצרת, האם זה הנוף המרהיב או שאולי זה פשוט האויר הקפוא שמקבל את פנינו. אבל בלב חם, התרגשות אדירה וגם חששות לא מעט. רק שלא נשבור שום דבר, ידיים, רגליים, ואם כבר לשבור אז לפחות ביום האחרון לא בראשון. האם הגוף עוד זוכר את התנועות? עברה שנה מאז גלשנו בפעם האחרונה (במקרה הטוב, או שנתיים-שלוש במקרה הגם טוב). הגוף זוכר, בטח שזוכר, זה כמו אופניים, רק צריך לקבל חזרה בטחון.
מסביבנו כל אלו שנולדו על המגלשיים, טסים להם בקלילות, עוקפים אותנו בלי בושה. טוב, הם כבר מגיל שלוש על המסלולים. מזל שיש גם כמה קבוצות של מתחילים, אז אנחנו כבר נחשבים טובים וגם אנחנו יכולים לעקוף מישהו. כמה השתפרנו מאז שגם אנחנו היינו כאלו. סיפוק אדיר וגאווה.
מסלול ועוד מסלול, אפילו מצליחים להרים את הראש ולראות את הנוף. הכל יפה כל כך. לבן שלא נגמר. העצים מכוסים לבן, בקתות ההרים הפזורות לצידי המסלולים, העיירות שבעמק כמו קופסאות גפרורים, הפסגות סביבנו כולן צבועות לבן. קשה להאמין שעוד כמה חודשים הכל יהיה פה ירוק. הגולשים סביבנו, במעיליהם הצבעוניים, מנקדים את הלבן בנקודות של חן.

שמש חורפית

כבר צהריים? איך הזמן עובר כשנהנים. יושבים במרפסת הבקתה בשמש החורפית המחממת, יחד עם עוד עשרות גולשים. לא יאומן ממש התחממנו. מורידים את המעיל. אין כייף גדול מזה. קצת מנוחה לרגליים ובירה לנשמה. היינו יכולים להשאר פה לנצח, אבל לא בשביל זה באנו.
אחר הצהריים הרגליים כבר עייפות, הברכיים כואבות, זה לא קל. פתאם נופלים יותר. ליפול זה לא נורא, אבל צריך גם לקום, וזה כבר לא פשוט. גולשים חזרה לעיירה בכוחות אחרונים. סביבנו עשרות גולשים עליזים (בירה, כבר אמרנו?…), מוסיקה מהפאב הסמוך, הקרנבל בשיאו. האלכוהול זורם כמו מים. יש כאלו שבשבילם הבילוי האמיתי רק מתחיל. אלו שעוד נשארו להם כוחות, וגם אלו שלא, ישירו וירקדו עד השעות הקטנות של הלילה. בין לבין אפשר גם להרגיע את השרירים הדואבים באמבטיה חמה, סאונה, ג'קוזי או מסג' מפנק.
עבר היום הראשון. לא שברנו כלום. מחר יהיה יותר קל. אנחנו כבר מכירים קצת את האתר, מרגישים יותר בבית, והכל סביב כל כך יפה. כאילו היה כאן צייר שצבע את הכל בלבן. מאיפה היה לו כל כך הרבה לבן?
יום ועוד יום של סקי. השרירים כואבים אבל כמה השתפרנו. אנחנו כמעט כמו המקצוענים על המסלולים (טוב, בואו נודה, עוד יש לנו דרך ארוכה כדי להיות כמוהם). גאווה גדולה בלב, אנחנו כבר גולשים "אדומים" בקלילות, אפילו כמה "שחורים" מפחידים העזנו ויכולנו. היו לנו גם כמה פגישות לא מתוכננות עם השלג… לא נחמד בכלל, אבל ממש לא נורא. התגברנו על הפחד, על כל החששות.

עבר שבוע. עברית לא שמענו בכלל (חוץ מאת עצמנו). סביבנו כולם דוברי גרמנית, צרפתית, איטלקית, הולנדית, אנגלית אפילו קצת רוסית שמענו (יש הטוענים שאלו היו ישראלים מוסווים). כולם אדיבים, צוחקים, שמחים, חסרי דאגות.
לרגע אנחנו שוכחים את ארצנו מוכת המלחמות והטרור ורוצים להאמין שגם אנו אזרחים של עולם חסר גבולות. עולם בו כולנו אחים לאהבה אחת גדולה – סקי.
מידי פעם, כשנוסעים במרחבים המושלגים, מתגנבות ללב מחשבות על מה שהיה כאן לפני קצת למעלה משישים שנה, אבל הן מיד מגורשות חזרה. עכשיו אנחנו רוצים רק להנות מהנוף הקסום, גם לנו מגיע.
אז זה הטירוף, על רגל אחת. כל היופי הזה. והאתגר שגם אנחנו יכולים לגבור עליו.

תגידו אתם, איך עוד נטייל בחורף בהרים המושלגים. איך נהנה, אנחנו אנשי המדבר, מהלבן המרהיב הזה?
לנו, אוהבי הטיולים, זהו פשוט "טיול על מגלשיים".